פרק זה בוחן את תהליך "ייהודו" של ספר המושיעים הישראלי ואת הפיכתו לספר משנה-תורתי יהודאי, שהיה יכול להשתלב בתוך המערך ההיסטוריוגרפי הכללי, וזאת כרקע לבחינת המידע המקורי ששוקע בספר זה ולשאלה מה ידעו ההיסטוריוגרפים הירושלמים על ההיסטוריה הקדומה של ממלכת ישראל, על הגיאוגרפיה של הממלכה הצפונית ועל תושביה, מה מכל זה הם שילבו בחיבור שלהם, ומה הם לא סיפרו, בעיקר בגלל שלא ידעו. הטענה בפרק זה היא שכל המידע שהגיע להיסטוריוגרפים הירושלמים בתוך המקור הישראלי הקדום של ספר המושיעים הועבר לתוך הספר החדש שהם יצרו על בסיסו – ספר שופטים. אבל המידע הזה נעטף בהרבה שכבות ש"ייהדו" את הספר הזה, התאימו אותו לתפיסות ולאמונות של המחברים, והעבירו באמצעותו את המסרים שהם רצו להעביר לבני הדור שלהם. כלומר – זה לא לגמרי הסיפור שלא סופר, כמו שהוא הסיפור שכן סופר – אבל בצורה שונה לגמרי...