לאורך השנים השתרשה בציבוריות הישראלית הסטיגמה לפיה היישוב היהודי היה אדיש לזוועות השואה והתעלם מן הנעשה בגרמניה. פרופ' דינה פורת מתקנת את העוול ומסבירה שהמחקר ההיסטורי מציג מציאות הרבה יותר מורכבת: היישוב היהודי באותן שנים מנה כ-475 אלף יהודים בסך הכל, רובם צעירים, עולים חדשים דלי אמצעים. התקשורת עם אירופה הייתה מאוד מוגבלת, ומסובכת, והסתמכה על סוכנויות ידיעות והתכתבויות בין מוסדות.. בשנתיים הראשונות התחושה הכללית הייתה שהמלחמה באירופה אמנם גובה קורבנות אבל עם נחישות ואורך רוח היהודים בגיטאות פולין יתגברו על המצוקה. אף אחד לא האמין שהמלחמה תמשך 6 שנים, וכאשר ב- 1941 תחילו הדיווחים הראשונים על הרג המוני של יהודים, בברית המועצות הם התפרשו כ"ידיעות כוזבות של סוכנויות מידע רוסיות". גולדה מאיר כתבה בספרה חיי: "יאמר לזכותנו כאנשים הגונים שלא האמנו". בקיץ 1942 הגנרל רומל מתקרב לעבר ארץ ישראל והיישוב מבין שגם הוא בסכנת השמדה. בסוף 1942 ממדי השואה מתבררים לעולם וליישוב, אז מועלות תכניות הצלה רבות, וביניהן תכנית הצנחנים, וב-1944 חנה סנש וחבריה הצנחנים מנסים בכוחם הדל להציל את שארית הפליטה.
פודקאסט תל אביב 360 של אוניברסיטת תל אביב בהנחיית מיקי מירו

האזינו בפלטפורמות

האהובות עליכם: