הפרק עוסק במעבר הדרמטי שבין סוף תקופת הברונזה התיכונה לתחילתה של תקופת הברונזה המאוחרת, ומציג אותו כרגע של שבר עמוק אך גם של התחדשות. החורבן שנחשף בתל עזקה באמצע המאה ה־16 לפנה״ס לא מתואר כאירוע נקודתי בלבד, אלא כסימן לקריסתה של מערכת שלמה – עולם של ערים מבוצרות, של שליטה מקומית ושל גבולות ברורים בין העיר לסביבתה. עזקה, שהייתה חלק ממערכת זו ושלטה על עמק האלה, משקפת היטב את קריסת הסדר העירוני הישן. עם זאת, הפרק מדגיש שהחורבן אינו סוף מוחלט אלא שלב בתהליך מורכב של שינוי. לצד אפשרות של גורמים חיצוניים כמו כיבוש מצרי, מודגשים גם תהליכים פנימיים – היחלשות מערכות שלטון, שינויים חברתיים וכלכליים, ואף שינוי בתפיסת המרחב. אחד הסימנים לכך הוא דעיכת תפקידה של החומה עוד לפני החורבן, כאשר אזורי הביצור מתחילים להפוך למרחבי מגורים ושימוש יומיומי. כלומר, הסדר הישן החל להתערער מבפנים עוד לפני קריסתו הסופית...