top of page
ערוץ הפודקאסטים של אוניברסיטת תל אביב
תל אביב 360
יהדות וארכאולוגיה
הסיפור שלא סופר על ממלכת יהודה
הסיפור המקראי על תולדותיה של ממלכת יהודה, כפי שסופר בספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, מתאר את נקודת המבט של העילית הירושלמית: את מה שזו ידעה, את מה שרצתה לספר ואת מה ששירת את האינטרסים הפוליטיים, הדתיים וגם הכלכליים שלה. בסדרת ההסכתים הזו ננסה לברר מה לא סיפרו המחברים של ההיסטוריה המקראית בתיאור ההיסטורי שלהם?
בכיכובו של פרופ' עודד ליפשיץ - ראש המכון לארכאולוגיה ע"ש סוניה ומרקו נדלר, מחזיק קתדרת אוסטריה לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, וראש התכנית לתואר שני ללימודי "ישראל הקדום" בתוך החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, באוניברסיטת תל אביב.
הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה
הסיפור המקראי על תולדותיה של ממלכת יהודה, כפי שסופר בספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, מתאר את נקודת המבט של העילית הירושלמית: את מה שזו ידעה, את מה שרצתה לספר ואת מה ששירת את האינטרסים הפוליטיים, הדתיים וגם הכלכליים שלה. בסדרת ההסכתים הזו ננסה לברר מה לא סיפרו המחברים של ההיסטוריה המקראית בתיאור ההיסטורי שלהם?
מצד אחד הם לא סיפרו על מה שהם בעצמם לא ידעו, בעיקר על אירועים מהעבר הרחוק. מצד שני הם לא סיפרו על מה שהתרחש רחוק מן העין ורחוק מהלב - הרחק מירושלים ומגבולות יהודה. אבל בעיקר מעניין להבין את מה שהמחברים של התיאורים המקראיים לא סיפרו למרות שהם, וגם הקהל שעבורו הם כתבו את הדברים, ידעו, ואולי אפילו ידעו היטב, אבל הם לא רצו לספר, כי הדברים לא תאמו את הקו ההיסטורי שלהם, את מטרות הסיפור ואת האידיאולוגיה שלו. מחקרים ארכאולוגיים והיסטוריים, כמו גם מחקר של הטקסט המקראי מאפשרים לנו לחשוף את הסיפור שלא סופר. זה מה שנעשה בהמשך הסידרה.
1#:היסטוריה, היסטוריוגרפיה, והטקסט המקראי
ההיסטוריונים שחיברו את היצירה ההיסטוריוגרפית הקדומה, שמצויה היום בתשתית הקדומה של
ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, שיקפו בה את השקפת עולמם לא כדי לספר מה היתה
ההיסטוריה של יהודה (או של ישראל ויהודה) אלא כדי להסביר את ההשתלשלות ההיסטורית ואיך
העבר מכונן את ההווה, כלקח איך שיש להתנהג בעתיד. התיאור בספרים אלה הוא טקסט
היסטוריוגרפי, שנועד להסביר את ההיסטוריה. זוהי לא ספרות היסטורית שנועדה לספר את מה
שהיה. ככה צריך לקרוא אותה וככה צריך להבין אותה.
2#:ספר דברים והאידיאולוגיה המשנה- תורתית: זמנם ומטרתם
הקשר בין ספר דברים לבין הרפורמה הפולחנית של ימי יאשיהו הוא העוגן הכרונולוגי וההיסטורי החשוב ביותר בחקר המקרא, והוא גם "לב הקונסנזוס" בין מרבית החוקרים. הקשר הזה גם מסביר את האידיאולוגיה של המחברים של ההיסטוריוגרפיה המקראית וגם את הזמן שבו חוברו התיאורים ההיסטוריים. גם ההיסטוריוגרפיה, שראשיתה בסיפור הכיבוש של הארץ וסופה בימי יאשיהו נכתבה החל מזמן זה, לאור החוקים, הלשון והאידיאולוגיה של ספר דברים.
3#:מתי נכתבה ההיסטוריוגרפיה המקראית? מה היו מקורותיה?
ההיטוריוגרפיה המקראית החלה להכתב בימי יאשיהו, עשורים אחדים לפני חורבן הבית הראשון. היא התבססה על שפע מקורות בכתב ובעל-פה, ונכתבה על מנת להסביר לקהל הקוראים בירושלים של אותו פרק זמן איך הם צריכים להבין את העבר וללמוד ממנו על המציאות של ימיהם, ועל הדרך שבה הם צריכים לנהוג בעתיד. חורבן ירושלים והמקדש, הגלות של עלית העם לבבל והיעלמותו של בית דוד חייבו שינוי חד בהבנת ההיסטוריה ובהבנת המציאות שבה התקיימה אותה עלית, והתאמה של התיאור ההיסטורי לאותה מציאות. לאור המשך ההשתנות של המגמות הרעיוניות בימי גלות בבל ושיבת ציון, המקומות השונים שבהם הספרות ההיסטוריוגרפית המשיכה להיכתב והאדונים החדשים שהיא נועדה לשרת, כך השתנה גם התיאור ההיסטורי, במגבלות שהוא היה יכול להשתנות.
מכל זאת אפשר להבין עד כמה אירועי העבר עצמם אינם חשובים כמו הזיכרון ההיסטורי, והדרך שבה העבר מעוצב בכל דור, במבט לאחור. מצד אחד – לא היה ניתן לשנות את מה שהיה ידוע לכלל הציבור באותם פרקי זמן שבהם נכתבו התיאורים המקראיים. עוגני הברזל ההיסטוריים, שהיו מקובלים על קהל הקוראים, ובלי קשר בכלל לשאלה אם האירועים הללו אכן התרחשו או לא, נותרו יציבים לאורך מאות השנים שבהן התפתח הטקסט המקראי. מה שהשתנה הוא מצד אחד הפרשנות לאירועים הללו, הסיבות והגורמים שהביאו להם, וכמובן שגם התוצאות שלהם והקישור שלהם לאירועים אחרים, שהיו גם יכולים להתפרש כעונש, כפרס וכגמול.
4#: "ישראל" במקרא ו "ישראל ההיסטורית"
יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין "ישראל" המתואר בתנ"ך, "ישראל" שניתן לשחזר בעקבות הממצאים הארכיאולוגיים, ו"ישראל" המופיע במקורות כתובים חיצוניים למקרא. אם נשווה את "ישראל" המתואר במקרא (הדמות של יעקב / ישראל, בניו שהם "בני ישראל", שמהם נוצרו "שבטי ישראל", שהיו הבסיס ל"ממלכת ישראל" שהתפלגה לשתי ממלכות נפרדות – ישראל ויהודה), ל"ישראל ההיסטורי", תהיה זו נקודת מוצא טובה להבנת מטרותיו ודרכי עיצובו של התיאור המקראי, להדגמת מגבלותיו כמקור היסטורי, לבעיות העיקריות שיש בתיאור הזה, וללימוד על דרכי המחקר של תיאור זה – על מה שיש בו ועל מה שאין בו.
5#:כיבוש הארץ: עיצוב דמותו של יהושע, הרפורמה הפולחנית והדגמתו של "חוק החרם"
מבחינות רבות, ממשיך ספר יהושע את ספר דברים, והוא קשור אליו היסטורית, רעיונית וגם מבחינה סיפורית. למרות הקשר הזה, ולמרות ההמשכיות הברורה שבין שני הספרים, ספר יהושע הוא הראשון מבין ספרי "נביאים ראשונים". זוהי הפתיחה לתיאור ההיסטוריוגרפי על תולדות ישראל בכנען, ובו מתואר סיפור כיבוש הארץ וההתנחלות בה. הבנה זו, בדבר מקומו ההיסטוריוגרפי של ספר יהושע, יחד עם הדגש שיש על חשיבותו של ספר התורה והצגת הנאמנות לו כתנאי לכל תהליך הכיבוש, מעלה את השאלה: האם מי שחיברו את ספר יהושע התכוונו בכלל לתאר מציאות היסטורית? בפרק זה נראה שהסיפור על כיבוש הארץ נכתב כסיפור אידיאולוגי, שנועד להעביר את המסר של מחברי ההיסטוריוגרפיה המקראית לבני הדור. הוא לא נכתב כדי לשכנע אותם שתיאור זה משקף מציאות היסטורית. הם ידעו היטב את המציאות והבינו שהסיפור הזה נועד להדגיש את דרישת ההיבדלות של "העם הנבחר" משכניו – עמי כנען הקדומים. עיצוב דמותו של יהושע, ברוחו של המלך יאשיהו ולאור דמותו, והסיפורים המפורטים על אזורים שזה עתה הפכו להיות חלק מממלכת יהודה, הדגישו עד כמה סיפורי הכיבוש נושאים מסר אידיאולוגי אקטואלי לבני הדור, והם חלק מהמסרים שהשתלבו ברפורמה הפולחנית של אותו פרק זמן.
6#: מה שלא סופר על ירושלים הקדומה
פרטים רבים לא סופרו על ירושלים בידי המחברים של ההיסטוריה הקדומה פשוט מפני שהם היו ברורים ומובנים מאליהם גם למחברים וגם לקוראים של התיאורים הללו. חלק מהפרטים הללו ידוע גם לנו, אבל חלק כבר לא. הסיפור המקראי נכתב על ידי סופרים ירושלמים שחיו בירושלים והתיאורים שלהם נכתבו עבור מי שהתגוררו בעיר, ביקרו בה והכירו אותה היטב. לא היה צריך להסביר הרבה או לפרט כאשר התיאורים הללו הזכירו מקומות ידועים ומוכרים, מבנים, שערים, או קטעים בחומה, וודאי שלא היה צריך להסביר ולפרט כאשר הוזכרו המקדש או ארמון המלך. גם מרכיבים חשובים בנוף שסבב את ירושלים היו מוכרים וידועים ולא היה צריך לפרט על מקומם או על מאפייניהם. הדברים היו ידועים היטב לכותבים ולקוראים של התיאורים הללו. אי אפשר היה גם לשנות או שלא לדייק בכל אלה, שכן כל שינוי, הפרזה או חוסר דיוק היו מייד בולטים לעיני הקוראים, שידעו בדיוק שלמעיין הגיחון יורדים מהעיר, ושלמקדש עולים. הם ידעו היטב שהקדרון הוא גבולה של העיר ממזרח והיכן נמצאים קברי בית דוד.
7#: תולדותיה של ירושלים לפני כיבושה בימי דוד
חפצים, מקומות ומבנים נושאי זיכרון הם מרכיבים קבועים בנופים דמוגרפיים, פוליטיים ודתיים משתנים, שהזיכרון נעוץ בעצם קיומם, והפרשנות, ההבנה והשימוש בזיכרון משתנה בהתאם לצרכים ולרצונות בכל דור ודור. קיומם של חפצים, מבנים ומקומות נושאי זיכרון במשך מאות שנים בירושלים שימר את הזיכרונות שנקשרו בהם והיה המקור לסיפורים שהתפתחו סביבם מימי קדם. אולם המשמעות של הסיפורים הללו, הפרשנות שלהם והשימוש בהם השתנו כל העת, ואפשר גם שסיפורים שונים ופרשנויות שונות התקיימו בקרב קבוצות חברתיות ודתיות שונות במקביל, סביב אותם מקומות, מבנים וחפצים. בשלב מסויים, כשהועלו הסיפורים הללו על הכתב, אם על ידי ההיסטוריונים המשנה-תורתיים ואם על ידי סופרים ירושלמים שקדמו להם, הם שימרו גירסה אחת מסויימת שסבבה סביב המקום, החפץ או המבנה שנשאו את הזיכרון הקדום. גרסה זו שימשה למטרה ספרותית, דתית, פוליטית, או היסטוריוגרפית, שבגללה הועלה הסיפור על הכתב, וחשוב לזכור שעצם כתיבת הסיפור, שעד לאותו זמן השתמר בעל-פה במעגלים שונים, שפירשו את הזיכרון שהשתמר בחפץ, במקום או במבנה, שינה גם הוא, לעתים מהיסוד, את הסיפור שמבוסס על אותו זיכרון. אפשר שבתקופה קדומה יותר או מאוחרת יותר הגרסה הזו היתה שונה לגמרי ולכן יש גם חשיבות רבה לזמן שבו נכתב הסיפור, לגורמים שכתבו אותו, לרצף ההיסטוריוגרפי שבו הוא שובץ, למטרה שלשמה הוא נכתב ולקהל שעבורו הוא נועד. הזיכרונות על תולדותיה של ירושלים לפני כיבושה בימי דוד הם דוגמא טובה לדיון על מקורותיהם של ההיסטוריוגרפים בעת שתיארו תקופות קדומות להם במאות שנים.
8#: כיבושה של ירושלים בידי דוד
הזיכרון היחיד שיש על האירוע המכונן בתולדותיה ממלכת יהודה, בעת שהמלך דוד כבש את ירושלים, קבע בה את בירתו וייסד את השושלת ואת הממלכה, היה על מעורבותם של פסחים ועוורים, ועל כך שכל מי שהיכה אותם היה צריך להיטהר. בפרק זה אטען שמקור הזיכרון של הסיפור היתה מנהרה שהיו בה מים, שנשמע בה קול פכפוך, זרימה או טפטוף של מים, ושבה, לפי הזיכרון, היטהרו לוחמיו של דוד לאחר המלחמה. היה זה "הצינור" המסתורי שנמצא במרכזו של הסיפור. זה היה הזרע של הזיכרון שנשמר בירושלים לאורך מאות שנים, כאשר מי שגרו בירושלים או ביקרו בה, ובלי קשר לשאלה אם המנהרה הוסיפה לשמש לצורך זה גם בהמשך, שימר את הזיכרון הזה. הסיפור עלה על הכתב בתקופה מאוחרת יותר, כגרעין של סיפור הכיבוש של ירושלים, אבל גם כחלק מסיפור היסטורי רחב ומקיף על ימי דוד הקדומים. פרט לכך, יש מעט מאוד מידע נוסף על ירושלים בימי דוד, וגם הוא נראה כמידע שנובע ממבנים, ממקומות ומחפצים שהיו בירושלים, והיו מוכרים לכל מי שגר בעיר או ביקר בה.
9#: מסע שישק ומקומה של ירושלים במסע זה
המסע הצבאי שערך שישק בארץ ישראל הוא המאורע ההיסטורי הקדום ביותר שמתואר במקרא (מל"א י"ד 28-25; דבה"ב י"ב 12-2), ואשר נזכר באופן מפורש גם במקור חוץ-מקראי: רשימת המקומות שנכבשו במהלך המסע נחקקה על אחד הקירות בכניסה למקדש אמון בכרנך. הסיפור בספר מלכים קצר ותמציתי, והמידע על המסע המצרי כולל רק את התאריך של המסע ואת שמו של המלך המצרי. הפרט היחיד יוצא הדופן שיש בסיפור זה, ושתופס מקום נרחב של שניים וחצי פסוקים מתוך ארבעת הפסוקים שמתארים את מסע שישק כולל את התיאור המיוחד והמפורט על המגינים (ככל הנראה שלטים או ניסים שנישאו לפני מלכי יהודה): מגיני הזהב שעשה שלמה ושנלקחו על ידי שישק, ומגיני הנחושת שעשה רחבעם במקומם. לאור זאת, אטען בפרק זה שיש לראות את מגיני הנחושת עצמם כנושאי הזיכרון על מסע שישק. במגינים עצמם היה טמון המידע על המגינים החליפיים שעשה רחבעם לאחר ששישק לקח את מגיני הזהב שעשה שלמה, מידע בעל-פה, שעבר לאורך מאות שנים מאב לבן. הוא היה מקור הזיכרון, שהובן על ידי ההיסטוריוגרפים המאוחרים כעונש מהאל על יהודה בשל חטאיהם, וכך הוא גם שולב בתיאור המקיף על תולדות יהודה. זוהי גם הסיבה לכך שההיסטוריוגרפים לא ידעו כלל שהיעד העיקרי של המסע היה ממלכת ישראל ולא ממלכת יהודה, ולא היה כל פרט נוסף או מידע כלשהו על מהלכו של המסע הזה, על מטרתו ועל תוצאותיו. זוהי דוגמא נוספת לחפצים, מבנים ומקומות שנשאו זיכרונות קדומים והיו מקור המידע על התקופות הקדומות בתולדות ירושלים, שעליהן לא היה למחברים המשנה-תורתיים כל מקור מידע אחר.
10#: משפצים את המקדש ומחליפים את מזבח שלמה במזבח ארמי חדש
המקדש בירושלים הפך בהדרגה, במהלך מאות שנות קיומה של יהודה, למוקד של חיי העם. עם זאת, ספק אם היו להיסטוריוגרפים הירושלמים מקורות מידע כתובים ומהימנים על עברו של המקדש ועל תולדותיו. היה להם קל לתאר את בנייתו, שהרי המקדש שבנה שלמה הוסיף להתקיים מאות שנים בלי שהוא נחרב. מידותיו הצנועות למדי לא השתנו. תוכניתו, גודלו וכיוון בנייתו נותרו כשם שהיו בעת שנבנו. מקומו של המקדש בראשה של הגבעה שמעל העיר היה מוכר וידוע, כלי המקדש נותרו כשהיו, וככל הנראה גם אם נוספו כלים והשתנו, ההיסטוריוגרפיה המקראית ייחסה את כל כלי הקודש לשלמה, וכך היה גם כשהוא חרב וחלק הכלים נלקחו על ידי הבבלים לבבל. מה ידעו ההיסטוריוגרפים על שינויים ועל התפתחויות שהיו במקדש? האם היתה כרוניקה שתיעדה ותיארה את השינויים הללו? יש להניח שהמקדש הקטן והצנוע, שעמד במרכזה של ירושלים, היה כה מוכר וקרוב למי שגרו בעיר ולמי שביקרו בה ועלו לרגל למקדש, עד שההיכרות האינטימית הזו לא הצריכה כרוניקות מורכבות שאפיינו את המקדשים הגדולים בבירות האימפריאליות. הזיכרון על שינויים והתפתחויות שחלו במקדש היה נעוץ בחפצי המקדש עצמם, במבנים שהיו במקדש ובסביבותיו, ובמקומות שונים בתוך המקדש, שבהם נקשר הזיכרון על מה שהיה ועל מה שהשתנה. שתי הדוגמאות הבולטות ביותר לכך הן בתיאור השיטה שהותקנה בימי יהואש מלך יהודה כדי לעשות שיפוצים במקדש, ובהחלפתו של מזבח שלמה בימי המלך אחז. המידע על כך נשמר כזיכרון שנקשר לחפצים עצמם שנמצאו במקדש: הארון לאיסוף הכסף והמזבח שעמד בלב המקדש. פרטי המידע הללו הועלו על הכתב ושולבו בידי המחברים בתוך התיאורים הרחבים על תולדות יהודה, ובכך הם הפכו לחלק מההיסטוריה המקראית.
11#: השפלה ושבט יהודה מראשית ההיסטוריה המקראית ועד לימי יאשיהו
בשלהי ימי הבית הראשון, לאחר הנסיגה האשורית מארץ ישראל, ביססה יהודה את אחיזתה המחודשת בשפלה וזו הפכה לחלק בלתי נפרד משטחי הממלכה, ולמרכיב חשוב בכלכלתה. לאור מציאות זו תוארה ההיסטוריה של השפלה למן ימי כיבוש הארץ, כחבל ארץ שהוא חלק משטחיה של ממלכת יהודה ואוכלוסייתה היא חלק משבט יהודה. אבל האם זה היה המצב גם בתקופות הקדומות? האם מי שגרו בשפלה בשלהי האלף השני לפנה"ס ולכל אורך ימי הבית הראשון היו חלק בלתי נפרד משבט יהודה? האם תמיד ירושלים ובית המקדש היו גם המרכז של יושבי השפלה? בפרק זה נראה עד כמה התייחסות זו אל השפלה אינה היסטורית, והיא חלק מ"הסיפור שלא סופר", שכן, מבחינה היסטורית וארכאולוגית השפלה אף פעם לא היתה חלק מאזור ההר, ותמיד שימרה מידה של עצמאות בין שבטי ההר לבין ערי החוף והשפלה הנמוכה. לאורך כל האלף השני וגם באלף הראשון לפנה"ס, עד למסע סנחריב חיו בשפלה שבטים מקומיים, כשכל אחד מהם חי במרחב הגיאוגרפי שהיה שייך לו. ההיסטוריה של השבטים הללו היתה מורכבת וגם היחסים והקשרים שלהם עם שבטי ההר היו מורכבים ושונים. מבחינה היסטורית, הקשרים של בית שמש ולכיש עם יהודה וירושלים קדמו להשתלטות של מלכי יהודה על מרכז השפלה, עם עזקה ועמק האלה במרכזם, שהתרחש רק בשלב מאוחר יותר, לאחר חורבן גת בידי חזאל מלך ארם דמשק.
12#: שבט עמק האלה
בפרק זה אטען ש'שבט עמק האלה' חי והתקיים על אדמתו במשך 1100 שנה, החל מתחילת תקופת הברונזה התיכונה I, בסביבות 1800 לפנה"ס, ועד לחורבן סנחריב מלך אשור בשנת 701 לפנה"ס. במשך רוב התקופה הארוכה הזו היה השבט הזה פעיל במרחב הגיאו-פוליטי של ערי השפלה המקומיות, בין גת, עקרון, בית שמש ולכיש, לא היה קשור למערכת הגיאופוליטית שהתפתחה באזור ההר. העיר שהוקמה בתל עזקה הייתה מרכזו של השבט, ולאורך תקופות ארוכות באלף השני לפנה"ס היה זה מרכז עירוני חזק, עשיר ומבוצר. מלכי יהודה ביססו את שלטונם על שבט עמק האלה ועל המרכז העירוני של האזור, בתהליך הדרגתי שהחל לאחר חורבן גת על ידי חזאל מלך ארם דמשק בשליש האחרון של המאה ה-9 לפנה"ס והסתיים ככל הנראה לא לפני אמצע המאה ה-8 לפני הספירה. מסע סנחריב הביא את הסוף על שבט עמק האלה ועל העיר עזקה. חלק גדול מהאוכלוסייה ששרדה את המסע הוגלה לאשור, ויש להניח שאחרים נמלטו, חלקם מצא מקלט באזור ירושלים. רק לאחר הנסיגה האשורית מהמרחב בשנות השלושים של המאה השביעית לפנה"ס, במהלך ימי יאשיהו, היתה יכולה יהודה לשוב ולשלוט בשפלה בכלל ובעמק האלה בפרט. המקום הפך למרכז חשוב בתעשיית שמן הזית של הממלכה, ועזקה שבה ונבנתה כמרכז מנהלי וכמצודה צבאית בגבולה של יהודה, כאשר לראשונה יושבת בה אוכלוסייה שמקורה בממלכת יהודה, ביניהם, אולי, נכדיהם של מי שנמלטו מעזקה לירושלים בימי מסע סנחריב.
13#: האם ביתו של מיכה המורשתי היה בעזקה?
כוחה ועושרה של עזקה, הביצורים החזקים מתקופת הברונזה התיכונה, היקפה של העיר בתקופת הברונזה המאוחרת ועושר הממצא שנחשף, המיקום האסטרטגי והשליטה בדרכים הראשיות המקשרות את אזור ההר במזרח ואזור החוף במערב, יחד עם הפוטנציאל החקלאי העשיר של עמק האלה, כל אלה איפשרו לעזקה להפוך ליישוב מרכזי וחשוב, שהיה גם אחד הכוחות הגיאופוליטיים המרכזיים באזור שבין בית שמש בצפון ללכיש בדרום, כל עוד גת לא הייתה בשיאה, שלטה בכל המרחב שמסביבה ולא איפשרה לעזקה לגדול ולהתפתח. לאור זאת עולה שאלה חשובה: מה היה שמה של העיר הזאת באלף השני לפני הספירה?
בפרק זה אטען שהשם המקורי והעתיק של תל עזקה היה מורשת, היא Muḫraštu שנזכרת במכתבי אל-עמרנה, או מורשת גת, עירו של הנביא מיכה. השם "עזקה" ניתן למקום על ידי מלכי יהודה, לאחר שאלה השתלטו על המרחב של עמק האלה במהלך המאה השמינית לפנה"ס. זה היה שם שני, חדש וממקור יהודאי לעיר קיימת שהיה לה שם אחר, באזור שמעולם קודם לכן לא היה קשור לאזור ההר ומעולם לא היה חלק מממלכת יהודה. בתקופה זו גת כבר נעלמה מהעולם, קיומה היה זכרון קיים ומקומה בהיסטוריה לא היה יכול להיות מוכחש, אבל כחלק מהבעלות החדשה של מלכי יהודה על האזור, ניתן למקום שם חדש, שהעלים את גת מאחיזתה הקודמת במרחב, ושביטא גם את מקומו ואת חשיבותו של המקום מבחינתה של יהודה כחלק מאחוזת מלך ונחלה חשובה, שלאחר שנקבע בה השלטון היהודאי, היה צריך לנצל בה את מה שאפשר לרווחיה של הממלכה.
14#: גורלה של השפלה במסע סנחריב
לקראת סוף המאה השמינית לפנה"ס הייתה יהודה בשיא התפתחותה כממלכה בשלה ומפותחת. היא התבססה על מדרג יישובי צפוף למדי, שהיה פרוס בכל חלקי הממלכה, ובו חוות וכפרים, יישובים משניים ויישובים מרכזיים. השפלה הייתה חבל הארץ המאוכלס והפורה ביותר בממלכה, ולכיש שימשה בירה משנית. בראש הפירמידה ניצבה ללא עוררין ירושלים, המרכז השלטוני הגדול והחשוב בממלכה, מקום מושב המלך וביתו, כוהני המקדש המרכזי וחלק גדול משכבת העילית. היה זה סופו של תהליך התפתחות ארוך שהתרחש במאות הט' והח' לפנה"ס. יהודה נהנתה משנים ארוכות של שקט, ששיאן במחצית השנייה של מלכות אחז (734 – 715 לפנה"ס) ובעשור הראשון למלכות חזקיהו (715 – 686 לפנה"ס). אלא שהמרד של חזקיהו בסנחריב והמסע האשורי נגד ממלכות המרחב ויהודה בתוכן, חולל את המשבר הדמוגרפי והיישובי הגדול ביותר בתולדות הממלכה. נוסף על לכיש חרבו כל ערי השפלה, וחבל הארץ החשוב והעשיר בממלכה, שחווה פריחה והתפתחות במאות הט' והח' לפנה"ס, היה מיושב בצפיפות והפך למרכז הכלכלי והמנהלי של ממלכת יהודה, חרב, נעזב לשנים רבות ולא התאושש עוד.
המקורות האשוריים על מסע סנחריב מדגישים את גורלה של השפלה, ולעומתם מתרכז התיאור המקראי בירושלים, וזאת למרות שהמחברים ידעו על גורל השפלה ועל היותה יעד מרכזי של הצבא האשורי. זוהי עדות נוספת לסיפור שלא סופר על האזורים בממלכת יהודה שהיו רחוקים מהעין ומהלב של יושבי ירושלים, ועד כמה ההיסטוריוגרפיה המקראית ממוקדת בירושלים, במקדש ובשושלת בית דוד. גם כאשר היה מידע על גורלם של שטחי הממלכה האחרים, על מרכזיותה של השפלה במסע סנחריב ועל החורבן הכבד שעבר עליה בעת מסע סנחריב, הדגש בתיאורים ההיסטוריים הוא על גורלה של ירושלים והסיפור מתמקד ברעיונות המשנה תורתיים שרווחו בירושלים בעת כתיבתו, ולמען קהל היעד המאוד מוגדר שעמד אל מול עיניהם של המחברים.
15#: כיצד הפך "ספר המושיעים" הישראלי ל"ספר שופטים" המשנה-תורתי
פרק זה בוחן את תהליך "ייהודו" של ספר המושיעים הישראלי ואת הפיכתו לספר משנה-תורתי יהודאי, שהיה יכול להשתלב בתוך המערך ההיסטוריוגרפי הכללי, וזאת כרקע לבחינת המידע המקורי ששוקע בספר זה ולשאלה מה ידעו ההיסטוריוגרפים הירושלמים על ההיסטוריה הקדומה של ממלכת ישראל, על הגיאוגרפיה של הממלכה הצפונית ועל תושביה, מה מכל זה הם שילבו בחיבור שלהם, ומה הם לא סיפרו, בעיקר בגלל שלא ידעו. הטענה בפרק זה היא שכל המידע שהגיע להיסטוריוגרפים הירושלמים בתוך המקור הישראלי הקדום של ספר המושיעים הועבר לתוך הספר החדש שהם יצרו על בסיסו – ספר שופטים. אבל המידע הזה נעטף בהרבה שכבות ש"ייהדו" את הספר הזה, התאימו אותו לתפיסות ולאמונות של המחברים, והעבירו באמצעותו את המסרים שהם רצו להעביר לבני הדור שלהם. כלומר – זה לא לגמרי הסיפור שלא סופר, כמו שהוא הסיפור שכן סופר – אבל בצורה שונה לגמרי...
16#: ניצחונם של דבורה, ברק ויעל על יבין מלך כנען וסיסרא שר צבאו
בשופטים פרק ד' מתואר הניצחון המופלא של דבורה, ברק ויעל על יבין מלך כנען ועל סיסרא שר צבאו בחרושת הגויים. הסיפור הזה מיוחד לא רק בתוכנו ובדמויות הנשיות שמשחקות בו תפקיד כל כך חשוב, אלא גם בכך שמייד אחריו, בפרק ה', באה שירת דבורה, שנכתבה ומתבססת על האירועים של אותו קרב עצמו. בפרק זה אטען שהסיפור בפרק ד' נכתב מתוך התבססות על פרשנות השירה בפרק ה'. אם כך אכן הדבר במקרה של סיפור המלחמה ליד נחל הקישון, וניתן בדרך זו לבחון את דרך היווצרותו של הסיפור המקורי, ששולב מאוחר יותר בספר המושיעים והגיע בצורתו זו אל העורכים המשנה תורתיים, ש"ייהדו" אותו ושילבו אותו במסגרת הרחבה יותר של ספר שופטים, אז יש לכך משמעות רבה בבחינת המקור ודרך ההיווצרות של שאר סיפורי השופטים. הדבר מאפשר גם בדיקה לא רק של מה שסופר אלא גם של מה שלא סופר, כאשר במקרה זה אפשר להתעכב בעיקר על חוסר ההבנה והיעדר הידיעה של הסופרים המשנה תורתיים בגיאוגרפיה של ממלכת הצפון ובהיסטוריה הקדומה שלה, וכן במקום של האירוע המסויים הזה, שיש לו עדות בסיפור ובשירה, בתוך רצף האירועים שקדמו לו ובאו אחריו, עדות לתלות המוחלטת של ההיסטוריוגרפים המשנה-תורתיים במקורות שהיו להם, ובפרשנות שהם נתנו למקורות אלה, שכפי שניתן לראות בהמשך – לא תמיד היתה מדוייקת ונכונה.
17#: הסיבה שבגללה יצא שאול למלחמה נגד נחש העמוני וביסס את מלכותו
בפרק זה אטען שהסיבה העיקרית שבגללה ביקש העם למנות את שאול למלך נשמטה מהתיאור המקראי בספר שמואל, והטקסט הקצר שנשמט, נשמר במגילה שהתגלתה במערה בקומראן שבסמוך לים המלח. כדי לבסס את הטענה הזו אקדים הקדמה קצרה להרכבו ותוכנו של ספר שמואל, לתהליכי החיבור והעריכה שלו, ואז אתמקד בפרשה של המלכת שאול בשמואל א' ח' -י"ב ובפסוקים שנשמטו מהטקסט המקראי. זוהי עדות שונה מאוד לסיפורים שלא סופרו על תולדותיה של ממלכת ישראל, שכן בפרק זה לא נעסוק רק במה שידע ההיסטוריוגרף המקראי ובמה שהוא סיפר או לא סיפר, אלא בהמשך גלגוליו של הטקסט המקראי, נסיבות ההעתקה שלו לאורך מאות שנים, והשמטות ושינויים שחלו בטקסט הזה, כולל שיבושים מכוונים ולא מכוונים, שהשפיעו על הדרך שבה אנחנו קוראים ומבינים את התיאור עד לימינו אלה.
18#: ההיסטוריה של מלכי ישראל ויהודה: הקדמה לספר מלכים
המסגרת העריכתית של ספר מלכים מבוססת על סינכרוניזמים – התאמת זמנים בין ימי שלטונם של מלכי ישראל לבין ימי שלטונם של מלכי יהודה. סנכרון תולדות המלכים נעשה באמצעות נוסחאות פתיחה ונוסחאות סיום לכל מלך. באמצעות צורת התיאור הזו והשימוש בנוסחאות הפתיחה והסיום, ארוגים זה בזה התיאורים על תולדות מלכי ישראל ויהודה, תוצאה של מלאכת העריכה הדויטרונומיסטית, שבאמצעותה עיצבו העורכים את ההיסטוריה בהתאם לתפיסת עולמם. בפרק זה ננסה לברר מה ידעו המחברים-העורכים המשנה-תורתיים על המציאות ההיסטורית שהם תיארו בחיבורם? מה היו מקורותיהם? ההנחה שתוצג בפרק זה היא שהשלד של ספר מלכים מבוסס על רשימות של מלכי ישראל ורשימות של מלכי יהודה, אשר כללו את עיקר המידע שהובא בפסוקי הפתיחה והסיום. ההפניות החוזרות בנוסחאות הסיום שקיימות כמעט על כל המלכים מרמזות שהוא הכיל מידע נוסף: ספר דברי הימים למלכי ישראל וספר דברי הימים למלכי יהודה. אולם נוסחת הציטוט הזו משמשת כמנגנון ספרותי, שבאמצעותו הדויטרונומיסט טוען לכך שהוא מבסס את כתביו על רשימות ארכיוניות, ושהמידע המועט מאוד שהוא מספר על מרבית המלכים ועל מרבית ההיסטוריה נועד לתמוך בקו האידיאולוגי שלו ולחזק אותו, אבל זה לא כל המידע הקיים על תולדותיהם של המלכים. מקור חשוב ומרכזי נוסף ששימש את ההיסטוריוגרף המשנה תורתי הוא סיפורים נבואיים, שבמוקד שלהם נמצא תיאור של חיי הנביא, בני לווייתו, ופועלו במישורים חברתיים ופולחניים. לסיפורי הנביאים אופי אגדתי, הם נכתבו ככל הנראה על ידי חבורות של מעריצים ושל מי שרצו לשמר את זכרו של הנביא האגדי והם כוללים סיפורי ניסים מקומיים (ולא לאומיים). סיפורים אלה הגיעו לידי הדויטרונומיסט, והוא למד באמצעותם על ההיסטוריה הקדומה, בעיקר זו של ממלכת ישראל, ושיבץ אותם בחיבורו כלשונם. נראה שפרט לסיפורי הנביאים כמעט שלא היו לו מקורות נוספים על התקופות הקדומות יותר של יהודה ושל ישראל, ולכן- עיקר ספר מלכים א' מתאר את תולדות ממלכת ישראל, אבל התיאור מוגבל לעניינם של סיפורי הנביאים כפי שעוצבו דרך תפיסותיו הפולחניות-חברתיות של הדויטרונומיסט.
19#: כל המידע על מלכי ישראל הראשונים
בפרק זה אבחן את הסיפורים על מלכי ישראל הראשונים ועל בתי המלוכה שקמו ונפלו בישראל קודם להתבססותו של בית עמרי בראשית המאה התשיעית לפנה"ס: בית ירבעם, בית בעשא והמלך זמרי, שמלך על ישראל ימים בודדים בלבד עד שנרצח על ידי עמרי, שייסד שושלת שהצליחה לראשונה לייצב את המצב ולמלוך בישראל לאורך כמה עשרות שנים. אנסה להראות שעל ארבעת המלכים הללו, שמלכו בין ירבעם לבין עמרי: נדב בן ירבעם, בעשא בן אחיה, אלה בן בעשא וזמרי שר מחצית הרכב, היה להיסטוריוגרף המקראי מידע מוגבל בלבד, שנבע מרשימות המלכים שעמדו לרשותו, והוא שילב את המידע הזה בעיקר בנוסחאות הפתיחה והסיום. המידע הנוסף ששולב בתיאור נגע למעשי הרצח של המלכים, למרידות ולחילופי השושלות. נושאים אלה היו מרכזיים בכל אחת מהממלכות במזרח הקדום, והם נזכרו, סופרו ונרשמו. אפשר גם שהפרטים העיקריים שלהם נוספו לרשימות המלכים, לצד שנות המלוכה של כל מלך. את המידע שהיה לו, שילב ההיסטוריוגרף במסגרת ההיסטורית הכללית שלו, ולכן התיאור על כל מלכי ישראל הראשונים קצר מאוד, וכמעט לא כולל פרטים נוספים מעבר לנוסחאות הפתיחה והסיום, בתוספת למידע על מעשי הרצח, המרידות וחילופי השושלות. אם היו מעט פרטים נוספים, כמו על מלחמות שהיו בין ישראל ליהודה, הם נבעו מהמידע שהיה להיסטוריוגרף על מלכי יהודה הקדומים, שמלכו במקביל למלכי ישראל הראשונים. בנוסף לכל אלה, עורך מאוחר הוסיף לתיאור ההיסטורי הקצר הזה נבואות שמבשרות את קיצן של השושלות. נבואות אלה נשתלו באופן כזה ששליטתו של האל בהיסטוריה מודגמת ומומחשת בעזרת האמצעי הספרותי של הנבואה והתגשמותה. כדי להשיג את המטרה של האמצעי הספרותי הזה הנבואות של נביאים, ברובם נביאים אלמוניים, נוספו לסיפור בשלב מוקדם, וכדי להדגיש את הגשמתן נוספה לתיאור הערה, תמיד בצמוד לתיאור של התגשמותה של הנבואה, ושמחברת את חיסולה של השושלת לנבואה "כדבר ה' אשר דיבר".
20#: גדולתה ועוצמתה של ממלכת ישראל בימיהם של עמרי ואחאב
בראשית המאה התשיעית לפנה"ס עלתה ממלכת ישראל לראשונה על במת ההיסטוריה. גם ללא התיאור המקראי על ימיהם של המלכים מבית עמרי, היינו יכולים לשחזר את תולדותיה של השושלת הזו ואת גדולתה ועוצמתה, שכן הממצאים הארכאולוגיים והכתובות שנמצאו מאותו פרק זמן מעידים על שינוי חד שחל בתרבות העירונית, במנהל, בכלכלה ובחברה, ומכל אלה אפשר לשחזר את קיומה של ממלכה בוגרת, גדולה, חזקה ובעלת מעמד מרכזי בין ממלכות המרחב כולו. מהתיאורים המקראיים אפשר ללמוד עד כמה מועט היה המידע של ההיסטוריוגרף על ימי השושלת העומרידית, ועד כמה הוא ניסה לשלב את כל המקורות שהיו לו במקום שלדעתו היה המקום הנכון שלהם, ולספר את מה שידע על פרק הזמן הקדום הזה בתולדותיה של ממלכת ישראל. במקומות שהיו לו עוגנים היסטוריים בצורה של מידע על האירועים שהתרחשו בימיהם של מלכי יהודה, שמלכו במקביל למלכים הישראליים, הוא היה יכול לשבץ את המידע שהיה לו, בעיקר מרשימת המלכים בישראל, ולהוסיף סביבו פרטים נוספים שהגיעו אליו, בעיקר ממקורות נבואיים. אולם כשלא היו לו את העוגנים ההיסטוריים הללו מהמידע על תולדותיה של ממלכת יהודה נראה שההיסטוריוגרף נמצא בערפל היסטורי מוחלט על תולדותיה של ממלכת הצפון, ואף שיבץ פרטי מידע שהיו לו במקומות שהניתוח ההיסטורי המודרני, שמבוסס גם על מקורות אשוריים ועל מידע ארכאולוגי, מעיד על כך שהם שגויים.
21#: המרד של יהוא, חיסולו של בית עמרי ועלייתה של השושלת הנמשית למלוכה בישראל
מה שסופר ומה שלא סופר על המרד של יהוא, על חיסולו של בית עמרי ועל עלייתה של השושלת הנמשית למלוכה בישראל
לאירועים הדרמטיים של שנת 842 לפנה"ס היו השלכות אדירות על קורותיהן של ארם דמשק, ישראל ויהודה, והן היו גם פתח לתקופה חדשה ושונה: בארם דמשק עלה למלוכה חזאל במרד נגד הדדעזר, בישראל עלה למלוכה יהוא, וחיסל את בית עמרי במרד אלים, שכלל גם חיסול של רבים מבני המלוכה, ואת השינוי החד ביהודה השלימה עתליה, שעלתה למלוכה בירושלים תוך הרג מאסיבי וחיסול כמעט מלא של בית דוד. אירועים אלה הם אחת הדוגמאות הטובות ביותר לסיפור שלא סופר מכיוון שהמידע שהיה למספרים היה כל כך בעייתי, מוגבל ולא מדוייק, עד שלמרות שההיסטוריוגרפים המקראיים ניסו ככל יכולתם לתאר תמונה מבוססת ומהימנה, התיאור שלהם רחוק מאוד מהמציאות שאנו יכולים לשחזר על סמך מקורות ראשוניים מהימנים כמו המקורות האשוריים והאסטלה מתל דן. למרות שגם מקורות אלה לא נקיים מבעיות, הרי שיש ביכולתנו לשחזר בעזרתם תמונה אלטרנטיבית לזו שמוצגת בתיאורים המקראיים, ולחזור מתמונה זו לבחינה של התיאורים המקראיים עם שאלות ותהיות שלא היו אפשריות קודם לכן.
22#: המציאות ההיסטורית שמשתקפת במחזור סיפורי אלישע
הסיפור שלא סופר על המציאות ההיסטורית שמשתקפת במחזור סיפורי אלישע, או: מדוע שובצו הסיפורים הללו בתיאור על ימי יורם בן אחזיהו
התיאור של תקופת השפל הגדולה בתולדות ישראל בימי מלכותם של יהוא ושל יואחז בנו שוקע בתוך מערך הסיפורים על הנביא אלישע, ומעט מהפרקים הארוכים שנלקחו מהסיפורים הנבואיים מתייחס למציאות הגיאופוליטית שהיתה בישראל בפרק הזמן הזה. נראה שפרט למידע הבסיסי שהיה להיסטוריוגרפים המקראיים ברשימות המלכים, את כל שאר המידע הם שאבו מהסיפורים הנבואיים, ולמרות המידע החשוב שהיה בסיפורים הללו, והבנתם של ההיסטוריוגרפים את המידע הזה, הם העדיפו לשבץ את סיפורי אלישע קודם לימי יהוא ויואחז, וזאת מתוך שיקולים אידיאולוגיים וספרותיים ומתוך הרצון להשאיר את הסיפורים הללו קרוב למקור הכתוב שממנו נשאב המידע. כאמור, . השיבוץ הזה של הסיפור במקום שההיסטוריוגרפים המקראיים החליטו לשבץ אותו, יצר פער גדול ובלתי ניתן לגישור בין המציאות ההיסטורית לבין תיאור הדברים כפי שהם בספר מלכים, עדות לכך שמבחינתם של ההיסטוריוגרפים המהימנות ההיסטורית, הדיוק בפרטים והמקום הנכון של העובדות לא היה השיקול החשוב ביותר.
23#: הסיפור שסופר על יואש מלך ישראל, אבל לא במקום הנכון...
יואש מלך ישראל הוחתם בעיני הסופרים היהודאיים, מפני שהיה היחיד מבין מלכי ישראל שתפס את מלך יהודה בשדה הקרב, שכבש עיר בישראל ושהרס חלקים בחומת ירושלים. למרות המידע שהיה להיסטוריוגרף על ההצלחות שהיו ליואש, כמי שהיה קרוב לנביא אלישע, כמי שבימיו השתחררה ישראל מעול ארם, ובעיקר - כמי שניצח ניצחון מוחלט במלחמה נגד יהודה, הוא סירב לתת לו את הקרדיט ולשבץ את הסיפורים הללו בתוך פסוקי המסגרת על ימי שלטונו. את הרעיון לכך הוא קיבל מההחלטה לשבץ את מערך סיפורי אלישע בימי אחזיה בן אחאב, בהתאם למקור הנבואי הקדום שהוא שיבץ בתוך התיאור ההיסטוריוגרפי, ושקשר את אליהו ואלישע זה לזה כשני נביאים שפעלו ברצף זה לאחר זה. בצורה דומה גם שיבץ ההיסטוריוגרף את סיפור מותו של אלישע לאחר נוסחת הסיום של יואש, למרות שהוא היה חלק מרכזי בסיפור, והוא גם שיבץ את פרשת הניצחון של יואש בתוך סיפור תולדותיו של אמציה המלך היהודאי המובס ולא בתוך סיפור תולדותיו של המלך הישראלי המנצח. כעדות לניצחון הקטן של אמציה הוסיף ההיסטוריוגרף עוד דקירה קטנה בכיוונו של יואש ותיאר איך אמציה הוסיף לחיות עוד 15 שנה אחרי יואש, עובדה נכונה לפי הנתונים בנוסחות הפתיחה, אך דקירה מכוונת היטב מבחינה ספרותית ורעיונית. סיפור זה הוא עדות יפה למקרה שבו השאלה היא לא מה שסופר או מה שלא סופר, אלא מדוע מה שכן סופר, לא שובץ במקום שהיה כל כך טבעי ונכון לשבץ אותו. איך ההיסטוריוגרף יכול היה להביע את דעתו על דמות היסטורית חשובה ומרכזית, שהוא ידע היטב על הישגיה והצלחותיה, אולם החליט לנסות ולהעלים את ההצלחות הללו מהסיפור המרכזי אודות המלך הזה, ולהעביר מסר ברור, תוך הבהרת עמדתו ודעתו על המלך יואש, דרך ניתוק הסיפורים מימיו ושיבוצם מחוץ לפסוקי המסגרת על אודות ימיו, תוך שהוא משאיר באופן מופגן את התיאור על שנות מלכותו של יואש כתיאור קצר, ריק, סתמי וכמעט נטול פרטים.
24#: ימי הגדולה האחרונים של ממלכת ישראל בימיו של ירבעם השני
ירבעם השני היה מגדולי המלכים שמלכו בישראל, ובימיו הגיעה הממלכה, בפעם האחרונה בתולדותיה, לשיא התפשטותה ועושרה, וזאת, בסה"כ, דור אחד קודם להתרסקות המהירה שלה, החורבן והגלות. בימי שלטונו הארוכים של ירבעם (786 – 746 לפנה"ס) השתנתה המערכת הבינלאומית בצורה מפתיעה ובלתי צפויה, שאפשרה לממלכת ישראל מרחב פעולה חסר תקדים. חולשתה הגדולה של ארם דמשק, ביחד עם ההיעלמות האשורית מהמרחב לאורך שנים ארוכות, אפשרו לממלכת ישראל להתפשט צפונה, ואף לכבוש את דמשק עצמה. לשיא כוחה הגיעה ישראל לקראת אמצע שנות מלכותו של ירבעם השני, לאחר המסע האשורי לדמשק, ולמרות שאין על כך מידע כלשהו, אפשר אף להניח שהתחזקותה של ממלכת ישראל נתמכה על ידי האשורים והתאימה לאינטרסים שלהם. גם מהצד של התרבות החומרית ניכר שימי מלכותו של ירבעם השני היו תקופה של פריחה, בנייה ושגשוג בכל רחבי הממלכה. למרות שמלך פרק זמן ארוך יותר מכל מלכי ישראל האחרים, למרות הכיבושים רחבי ההיקף ולמרות השגשוג שהתרחש בימיו, התיאורים המקראיים על אודות ירבעם השני קצרים מאוד, דלים בפרטים, וכוללים בעיקר הסברים של ההיסטוריוגרפים המקראיים לעצמם ולקהל היעד שלהם בירושלים, איך זכה ירבעם להצלחה כזו גדולה למרות שהוגדר כמלך חוטא. בפרק זה אציע שגם על ירבעם השני היה להיסטוריוגרף המקראי מקור מידע שכלל סיפורים נבואיים, ובמקרה זה היה זה ספר עמוס, שבו נמצאים כל הפרטים שסופרו על ימי ירבעם בספר מלכים ועוד פרטים רבים נוספים.
יהדות וארכיאולוגיה - פרקים נוספים
התעלומות שמסתירות עצמות בני האדם
פרופ' הילה מאי, ראשת המעבדה לביו־היסטוריה ורפואה אבולוציונית, ראשת המחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה, ראשת מרכז דן דוד לחקר תולדות האדם ומכון שמוניס לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב
בין שחזור מלאכות קדומות למחקר של ממצא מתכות באפולוניה | לפתוח דלת
גנאדי (גרש) ניז'ניק
החיים כמחרוזת: בין אמנות לארכאובוטניקה | לפתוח דלת
רוני ספיר
מסע בין-יבשתי מארה"ב, גרמניה ועד לבקעת תמנע, ומחקר הייצור של הנחושת באוניברסיטת | לפתוח דלת
אשחר גיחון
דרך ארוכה ומאובקת: לגלות את עצמי בין ממצאים | לפתוח דלת
אילנה גרבר
תל עזקה משלהי התקופה העות'מאנית ועד ימינו. כל הדרכים שהובילו אותי לתל הזה | לפתוח דלת
ניב לוגסי
בחיפוש אחרי המרחב הכפרי תחת שלטון פוליטי ותנאים חברתיים משתנים | לפתוח דלת
עופר נוה
ארכיאו־בוטניקה — שחזור גנים וצמחייה בארמונות הפאר בעת העתיקה
פרופ' דפנה לנגוט, החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט
הסיפור מאחורי הקנקנים ו - 600 שנים של שלטון אימפריות ביהודה
פרופ' עודד ליפשיץ, החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום.
החיים של בני האדם הקדמונים בארץ ישראל
פרופ' רן ברקאי, ארכיאולוגיה פרהיסטורית, החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום
אריג הארגמן שחושף את האופנה בתקופת המלכים דוד ושלמה
פרופ ארז בן יוסף החוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום
אור חדש על חורבן ירושלים: הזיכרון של העם היהודי בשירות המדע
פרופ' יובל גדות, החוג לארכיאולוגיה
מי היו אנשי מצדה?
ד"א גיא שטיבל, החוג לארכיאולוגיה
הארכיאולוגיה וסיפור הנדודים של ארון הברית
פרופ' ישראל פינקלשטיין, החוג לארכיאולוגיה
מדוע ארכיאולוגיה היא מדע העתיד?
פרופ' יובל גדות, ראש המחלקה לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום
מה ניתן ללמוד ממאובנים אנושיים?
פרופ' ישראל הרשקוביץ, אמריטוס באנטומיה ואנתרופולוגיה בבית הספר למקצועות הבריאות בפקולטה לרפואה
לפתוח דלת , פרק 1: מפגש עם מיאר חרב - הדרך שבחרתי
מיאר חרב - סטודנטית לארכאולוגיה
לפתוח דלת , פרק 2: מפגש עם נמרוד קציר, על הכלכלה של מוצא הנאוליתית והפיתוחים הטכנולוגיים של ראשית הביות באמצעות שיטות מתחום הביולוגיה והארכאוזואולוגיה
נמרוד קציר -סטודנט לארכאולוגיה
לפתוח דלת , פרק 3: מפגש עם אסנת צאלים חסיד - חישוב מסלול מחדש: עכשיו אני וזו הבחירה שלי
אסנת צאלים חסיד - סטודנטית לארכאולוגיה
לפתוח דלת , פרק 4: מפגש עם שאול ביירך - על פרהיסטוריה, חיתים, עצמות בעלי חיים, ומה שביניהם
שאול ביירך - סטודנט לארכאולוגיה
לפתוח דלת ,פרק 5: מפגש עם הדס אביבי -מה מסתתר בארכיון הארכיאולוגי?
הדס אביבי- סטודנטית לארכאולוגיה
לפתוח דלת ,פרק 6: מפגש עם ניר לצט בן עמי - ארכיאולוגיה באופן אישי, מהילדות ועד הנגב
ניר לצט בן עמי -סטודנט לארכאולוגיה
לפתוח דלת , פרק 7: מפגש עם אושרית רבקה שמוקלר, ארכאולוגית ברשות העתיקות שחוקרת קבורות באתרי הנגב.
אושרית רבקה שמוקלר -סטודנטית לארכאולוגיה
לפתוח דלת , פרק 8: מפגש עם בני ליבני- מה יכולות לבני הבוץ לספר לנו על תקופות קדומות, ולמה זה מעניין
בני ליבני-סטודנט לארכאולוגיה
לפתוח דלת , פרק 9: מפגש עם נדב הייפרט, על תכנון ובניה בחיפוש יחידת הבסיס האדריכלית בדרום הלבנט.
נדב הייפרט-סטודנט לארכאולוגיה
bottom of page