הפרק עוסק בתקופת הברונזה הביניימית בעזקה ובעמק האלה, ומציג אותה לא כתקופה של דעיכה או נטישה, אלא כשלב של שינוי עמוק בדפוסי החיים והיישוב. לאחר קריסת המערכת העירונית של תקופת הברונזה הקדומה, שבה התקיימו מרכזים מבוצרים גדולים, עבר מוקד החיים מהתלים אל המרחב הכפרי. במקום יישוב מרוכז על גבעת עזקה, התפתחה רשת של יישובים קטנים, מפוזרים וגמישים, שהתבססו על חקלאות, רעייה וניצול ישיר של משאבי העמק .
בתוך מציאות זו, תל עזקה עצמו חדל לשמש מרכז יישובי ברור, והעדויות הארכאולוגיות עליו דלות מאוד. עם זאת, אין בכך עדות להיעדר אוכלוסייה, אלא לשינוי באופן שבו אנשים חיו והשאירו עקבות. סביר שהקהילות המקומיות המשיכו להתקיים סביב התל – במדרונות, ליד מקורות מים ובשטחים החקלאיים – בעוד שהתל נותר כנקודת ציון בנוף, אולי בעלת משמעות טריטוריאלית או זיכרונית. את עיקר העדות לנוכחות האנושית מספקים דווקא אתרי קבורה והפיז...