מסע סנחריב כנגד ממלכת יהודה, שנערך בשנת 701 לפנה"ס, היה האירוע הדרמטי והמשמעותי ביותר בתולדותיה של ממלכת יהודה עד לחורבן הבבלי שהגיע 115 שנה אחריו. הוא הותיר אחריו שכבות חורבן ברורות ומתוארכות היטב, והביא לפגיעה קשה ביהודה, לגלות של תושבים רבים, להרס הכלכלה, ולניתוק השפלה מעל הממלכה. אבל דומה שמעבר לכל ההשפעות המיידיות שהיו למסע סנחריב על יהודה, השפעה נוספת, ארוכת טווח, בלתי צפוייה במידה רבה והרסנית לטווח הרחוק, היתה על הצד האידיאולוגי, התאולוגי וההיסטוריוגרפי. למרות ההרס הנורא, החורבן של ערים רבות, ההגליות והנזק הכלכלי הכבד, הזיכרון העיקרי שנותר מהמסע בקרב האליטה הירושלמית כעבור דור אחד, שניים ושלושה, היה זכר הצלתה המופלאה של ירושלים, שעמדה בפני הצבא האשורי ולא נכבשה. היה זה הזרע שנזרע בקרקע, ושממנו צמח רעיון הבטחת הנצח של האל לעיר הנבחרת שלו, לבית המקדש ולשושלת המלכים בירושלים. זוהי גם הסיבה לסיפור שלא סופר על מסע סנחריב. המחברים של ההיסטוריוגרפיה המקראית וגם הקוראים שלהם, בני האליטה הירושלמית, הכירו היטב את ההיסטוריה וידעו מה היו תוצאותיו הנוראות של המסע. אבל הזיכרון של כל זה התעמעם אל מול זיכרון הצלתה המופלאה של ירושלים ואל מול הרעיונות שצמחו בקרב האליטה הירושלמית על הבטחת הנצח של האל לעיר, למקדש ולשושלת. בימיו של יאשיהו, כאשר אשור נסוגה מהמרחב והיה נראה שיהודה עומדת לפני חזרה לימי התהילה של "הממלכה המאוחדת" סימן מסע סנחריב את ההוכחה לקיומו של רעיון הבטחת הנצח של האל, והוא היה לסמל המובהק של הבטחה זו.